עליית המכונות 15
עידן התושב"ע
שלום, ברוכים הבאים לגליון 15!
אם אתם קוראים את זה באפליקציה, כנראה שהעברית מבולגנת והכל כתוב בפונט משונה. עדיף לקרוא את גירסת הדפדפן המסודרת יותר כאן.
יש לי עיסוקים רבים השבוע, בין השאר הרצאה חדשה לגמרי שאמסור לראשונה בשבוע הבא בק”ק אילת ואחריה חופשה קצרה. בכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר, ואני שולח לכם רעיון לחשוב עליו. והחדשות, ייחכו בסבלנות לשבוע הבא, שאז כבר יהיו ישנות ואחרות יבואו במקומן.
ותהיו חברים, אל תשכחו לספר עלינו לעוד חברים:
https://rotm.co.il
נשיקות
-מתי
זרקת רעיון, תן לחשוב
מתרבים הסימנים לחזרה של התרבות שבעל-פה. תרבות שבה הידע, הרעיונות והסיפורים עוברים מפה לאוזן בדיבור. כמובן שאנחנו אחרי המצאת הדפוס ומעולם לא היו כל כך הרבה אנשים שיודעים קרוא וכתוב ולא נזרוק את הספרים כל כך מהר, אבל תגידו אם נכון או לא:
רוב הכתיבה ברשתות החברתיות נעשית בלשון דיבורית. כותבים צעירים מייחסים משמעות נמוכה (אם בכלל) לשגיאות כתיב, וצורות של כתיבה מחקות ישירות את השפה המדוברת (“יא מטומטם” הוא “ימטומטם”). כולם מכירים את החבר שלא טורח לכתוב וואטסאפים ורק שולח הודעות מוקלטות, וכולם בסוף חוטאים באותו דבר (כי בדיוק אתם בנהיגה).
הפופולריות העולה של ספרים מוקלטים.
מנועי השפה הגדולים מוסיפים מוד קולי כדי שנוכל לשוחח איתם בקול. אחד השימושים העיקריים בהם: לתקצר טקסטים ארוכים לתמצית.
הי צ’אט, אני רוצה לעבוד בחברה הזאת, אתה יכול לנסח לי שני עמודים שמסבירים יפה למה, כדי שאשלח להם?
ואז בחברה הזאת: הי צ'אט, מה זה שני העמודים האלה שקיבלתי עכשיו במייל, תן לי קיצור. “הוא רוצה לעבוד אצלכם”.
בשטף הדברים, הזכרון עבר למיקור חוץ. אנחנו סומכים על הטכנולוגיה שתשמש עבורנו זכרון ושולחים לשם את הכל. אף אחד לא זוכר יותר מספרי טלפון או מהי בירת ארגנטינה (בואנוס איירס). אנחנו שומרים מאות טאבים פתוחים בדפדפן, סימניות לאתרים, רשימות to-do. נרשמים לקורסים והרצאות אונליין. אבל אף פעם לא חוזרים אליהם שוב כמו שהתכוונו לעשות. די לנו בתחושת ההקלה שהם שם, מחכים אם נצטרך להם באיזשהו רגע בעתיד, ואז מנועים ואלגוריתמים ידעו למצוא אותם (ציפייה, שדרך אגב, נכשלת לא פעם). פעם-פעם אפלטון חשד בספרים שיהרסו לנו את הזכרון, אבל אני לא חושב שהוא דמיין את האינטרנט ואז את גוגל ואז את מנועי השפה הגדולים.
קשה מאוד לקבל החלטות רציניות, אז לרוב מחליטים שלא להחליט. זו הסיבה שהרבה מזונות נארזים מחדש בצורת חטיפים. חטיף הוא חוסר החלטה. הוא לא ארוחה רצינית אבל הוא גם לא כלום.
כדי שמידע ייזכה בכל זאת להשמר בזכרון, הוא חייב להיארז בצורת דפוס מוכר. סיפור ששמענו כבר. ויש לחזור עליו שוב ושוב כדי שיצליח לחדור את מחסומי הרעש שמציף אותנו ואת השינויים התכופים. בכל פריט מידע שמופיע, אנחנו מחפשים את הדפוס כדי שנדע לתייק אותו בזריזות במגירה הנכונה ולהמשיך הלאה: אה, אני מבין את האירוע הזה. זה כמו הסיפור על העני שהצליח לטפס ולהתעשר, אבל סופו רע ומר. אה, קלטתי מי זה הבנאדם. הוא שמאלני, עכשיו אני יודע עליו הכל. טראמפ רוקד את הריקוד הקבוע. מהנהר עד הים. לא היה כלום כי לא יהיה כלום.
ראיתי בכמה מקומות אנשים שמתחילים את הפוסט שלהם ב “היי צ’אט!”. חשבתי שהם רומזים בצחוק לכך שהם מדברים עם צ’אטGPT. לא. הילד הסביר לי שזה דיבור של סטרימרים, שפונים לצופים שלהם שמתקשרים דרך הצ’אט שחי בפינה של הסרט.
הכתוב קפוא, מתיישן תוך כדי שהדיו מתייבש. הדיבור שוטף בזמן, מתנסח מילה אחר מילה. כמו מה? כמו ChatGPT שמחפש כל העת רק את המילה הנכונה הבאה במשפט ולא יותר.
אם אתם משום מה בכל זאת מחפשים מסגרת תיאורטית לכל זה, ולא רק רשימה של תצפיות, נסו את הטקסט המכונן בנושא, Orality and Literacy של וולטר וונג (כל הספר נמצא אונליין, ארוך מידי, לא קראתי), וספציפית את המושג secondary orality ומחילת הארנב שהוא פותח.
נתראה בשבוע הבא!
כל כך נכון ומדויק. אני זו שכותבת טקסטים בד"כ. שמתי לב שפייסבוק (רשת חברתית לאנשים כותבים) הפכה להיות מגזין פרסומות או קבוצות, וגם זה בדרך כלל בסרטונים, לא טקסט